החלטה בתיק רע"פ 175/14

1.             לפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מתאריך 28.11.2013, בתיק ע"פ 5042-04-13 (בהרכב כב' השופטים: י' צלקובניק (אב"ד), י' רז-לוי ו-י' פרסקי), שבגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק-דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע, שם הורשע המבקש בעבירות הבאות: תקיפה הגורמת חבלה של ממש - עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); הדחה בחקירה - עבירה לפי סעיף 245 לחוק העונשין ובעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

           בשל הרשעתו האמורה, הושתו על המבקש העונשים הבאים: 2 חודשי מאסר בפועל לביצוע על-דרך של עבודות שירות (וזאת 5 ימים בשבוע, במשך 8.5 שעות בכל יום - בהתאם לחוות-דעת הממונה על עבודות השירות); 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים (כשהתנאי הוא שהמבקש לא יעבור אחת מן העבירות בהן הורשע). כן הושת על המבקש לשלם פיצוי בסך 3,000 ש"ח למתלוננת וקנס בגובה 2,000 ש"ח, או 60 ימי מאסר תמורתו.

2.             במקביל להגשת בקשת רשות הערעור ובגדרה, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד.

           להלן יובאו בקצרה הנתונים הדרושים להכרעה במכלול.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

3.             בתאריך 17.11.2010 הוגש נגד המבקש כתב אישום בבית המשפט השלום בבאר-שבע, שבגדרו נטען כי:

           בתאריך 16.4.2009 הגיע המבקש לבית חולים מסוים בארץ, וביקש לשחרר את אשתו ואת בתם המשותפת שנולדה בבית-החולים (להלן: הפעוטה). בתוך-כך, נטל המבקש את הפעוטה בידו וזאת מבלי שהיה מלווה באשתו - כאשר הדבר עומד בניגוד לנוהלי בית-החולים. מאבטח שעמד בכניסה למחלקת יולדות ניסה להניא את המבקש מלצאת את המחלקה (להלן: המאבטח), אך האחרון לא שמע לדבריו והתקדם לעבר מעלית סמוכה - ובעקבות צעדיו אלה של המבקש, מנע ממנו המאבטח לעשות שימוש במעלית. לפיכך, המבקש ירד במדרגות החירום, ובשלב זה הזעיק המאבטח סיוע. בהגיע המבקש למורד המדרגות, אל הדלת המובילה ליציאה מבית החולים, הגיעה למקום המתלוננת (ששימשה גם היא כמאבטחת באותה העת) יחד עם מאבטחת נוספת, שביקשו למנוע את יציאתו מבית החולים. באותו שלב, כופף המבקש בידו האחת את ידה של המתלוננת, כאשר בידו השניה אחז בפעוטה. במהלך המאבק האמור עם המתלוננת איים המבקש עליה, בכך שאמר לה שאם יקרה דבר מה לפעוטה הוא "ירצח אותה". בהמשך, כאשר לא עלה בידו לפתוח את דלת הכניסה, המבקש הכה את המתלוננת באגרוף במצחה, כך שהמתלוננת איבדה את אחיזתה בדלת והמבקש ניצל שעת כושר זו כדי לצאת משטח בית החולים (בעקבות המכה שספגה, אובחנה המתלוננת כמי שסובלת משטפי-דם באזורים שונים בפניה). בתום האירוע המתואר, הפציר המבקש במתלוננת כי היא תימנע מלהגיש נגדו תלונה במשטרה, תוך שהוא מתנצל בפניה ומציע לה פיצוי כספי.

           נוכח מעשיו המתוארים, הואשם המבקש בעבירות המנויות ברישא לפיסקה 1 שלעיל.

4.             בתאריך 14.11.2012 הרשיע בית המשפט השלום בבאר-שבע הנכבד את המבקש בכל המיוחס לו בכתב האישום, לאחר ניהול הליך של הוכחות, ובתאריך 18.2.2013 גזר את דינו של המבקש. בית משפט השלום הנכבד קבע בגזר-דינו מתחם ענישה אחד לכלל העבירות בהן הרשיע את המבקש (לגביהן הוא קבע כי הן בוצעו במסגרת אירוע אחד) - הנע בין עונש של מאסר מותנה יחד עם ענישה נלווית, לבין עונש של מאסר בפועל של 18 חודשים. בגדר הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, בית משפט השלום הנכבד עמד על הנזק הצפוי שהיה עשוי להיגרם למתלוננת, וכן על הנסיבות של ביצוע העבירה, כפי שהן פורטו כתב האישום. במסגרת הנתונים שאינם קשורים בביצוע העבירה, שקל בית משפט השלום הנכבד, כשיקולים לקולא: את התנהגותו החיובית של המבקש ותרומתו החיובית לחברה במסגרת עבודתו כשוטר; הפגיעה הצפויה במשפחתו של המבקש בעקבות העונש שיושת עליו; חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה ועד מתן גזר הדין וכן את הנתון לפיו המבקש נעדר עבר פלילי. במסגרת השיקולים לחומרה, נשקל מעמדו של המבקש כשוטר בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו, עליו חלים ביתר שאת חובת הציות לחוק והצורך לשמש דוגמה אישית.

           לאחר שקילת השיקולים האמורים ובשים לב לפסיקה הנוגעת להימנעות מהרשעה, בית משפט השלום הנכבד קבע - כי אין מקום לחרוג מ'כלל ההרשעה' בפלילים. לבסוף הושתו על המבקש העונשים המנויים בסיפא לפיסקה 1 שלעיל.

5.             בתאריך 28.11.2013 נדחה ערעורו של המבקש, אשר הופנה תחילה כנגד מכלול הרשעתו, אולם לאחר שבא-כוחו הודיע בדיון בבית המשפט המחוזי הנכבד (מתאריך 5.6.2013), כי איננו עומד על הערעור על הרשעת המבקש בעבירת התקיפה, הצטמצם הדיון בערעור כנגד הרשעתו בעבירת האיומים ובעבירה של הדחה בחקירה (יחד עם זאת עמד המבקש על עתירתו להימנע בדיעבד מהרשעה). בית המשפט המחוזי הנכבד אימץ בפסק-דינו את הממצאים העובדתיים שקבע בית משפט השלום הנכבד, לרבות האמון שנתן בגרסת המתלוננת וביתר העדויות שעמדו בפניו. חרף המלצות שירות המבחן, בתסקיר משלים, להימנע מהרשעת המבקש (התסקיר המשלים הוגש בתאריך 23.10.2013, מאחר והתסקיר המקורי לא בא בהמלצה עונשית לגבי המבקש. מהתסקיר המשלים עלה כי המבקש חש אשמה בגין מעשיו, כי הוא לוקח עליהם אחריות וכי הוא מבקש להשתתף בהליך של גישור) - קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי לא התקיים בנסיבות החריג המצדיק הימנעות מהרשעה. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי הנכבד (בעמ' 4 לפסק-דינו), כי:

"הצורך בהגנה על ממלאי תפקיד בבתי החולים מפני מעשי אלימות של בני משפחות ומטופלים, ברור ומוכר, נוכח ריבוי המקרים. מדובר בעבירות בעלות אופי אלים ומאיים, שהסבו נזק גופני, והיו משולבות בניסיון לשיבוש הליכי חקירה. הימנעות מהרשעה במקרים אלה מהווה מסר סלחני שאין לו מקום נוכח חומרת ההתנהגות וצרכי ההרתעה."

           מכאן הבקשה שבפני.

טענות המבקש בבקשה

6.             המבקש חוזר בבקשתו על הטענות שהעלה בפני הערכאות הנכבדות הקודמות בדבר נסיבותיו האישיות, שהוא סובר שיש בהן להוות בסיס לביטול הרשעתו והטלת של"צ תחתיה, והוא אף גורס כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור פה לדיון ב"גלגול שלישי" משיקולי צדק.

דיון והכרעה

7.             לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. להלן יפורטו בקצרה הנימוקים למסקנתי זו.

8.             הלכה ידועה היא כי בית משפט זה יעניק רשות ערעור "בגלגול שלישי" רק במקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (עיינו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007)). במקרים שבהם מתייחסת הבקשה רק לחומרת העונש, ההלכה היא שרשות ערעור תינתן במקרים נדירים, בהם ניכרת סטייה משמעותית ממדיניות הענישה המקובלת, בהתאם לנסיבות העניין (ראו לדוגמה: רע"פ 1276/13 שושן נ' מדינת ישראל (20.02.2013); רע"פ 905/13 חייק נ' מדינת ישראל (11.02.2013); רע"פ 8527/12 ששון נ' מדינת ישראל(28.11.2012)).

           המבקש לא השכיל להציג פה שאלה עקרונית כלשהי, החורגת מנסיבותיה הפרטניות של בקשתו, כך שזו  תצדיק מתן רשות ערעור לדיון ב"גלגול שלישי". הדבר עולה גם מעיון בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר בחן ושקל את השגות המבקש על קביעות הערכאה המבררת, ואף עיין בשני תסקירי מבחן בעניינו של המבקש - ואין מקום להידרש להשגותיו אלה בערכאה שלישית. ביתר פירוט יצוין כי אף השאלה של הפגיעה בסיכויי המבקש לחזור לשורות המשטרה נשקלה בבית המשפט המחוזי הנכבד, שם נקבע כי בהתחשב בחומרת המעשים בהם הורשע המבקש, יש לבכר את העיקרון של ענישה שוויונית, שבבסיסה עומד הצורך בהרשעה (עמ' 4 לפסק-הדין). אף בקביעה זו אין בידי להתערב. נוכח האמור עד הנה - אין בהשגותיו של המבקש פה כדי להצדיק מתן רשות ערעור לדיון ב"גלגול שלישי".